דלת נטרקת, והגוף קופץ עוד לפני שמבינים מה קרה. בלילה חוזרות תמונות שלא הזמנת. אולי התחלת להתרחק ממקומות או משיחות שפעם היו חלק רגיל מהיום. לפעמים קשה להסביר לאחרים למה משהו שהיה בעבר, עדיין נוכח כל כך עכשיו.
אחרי טראומה, תגובות כאלה יכולות להיות חלק מהניסיון של הגוף והנפש להתמודד עם מה שקרה. הן לא מעידות על חולשה, ולא כל מי שחווה אותן יפתח הפרעת דחק פוסט טראומטית, PTSD. כשהתגובות נמשכות ופוגעות בחיים, יש טיפולים מבוססים שיכולים לעזור, גם אם כרגע קשה לדמיין שינוי.
למה אני מגיב כאילו זה קורה שוב?
בזמן סכנה, מערכות ההישרדות שלנו מגייסות את הגוף לפעולה. אחרי טראומה, תזכורות לאירוע עלולות לעורר את התגובה הזאת גם כשהסכנה המקורית כבר אינה נוכחת.
כדי להבין מעט את המנגנון, אפשר להכיר שלושה אזורים שפועלים יחד במוח שלנו, כחלק מרשת מוחית מורכבת: (1) האמיגדלה משתתפת בזיהוי איומים ובהפעלת תגובות פחד, (2) ההיפוקמפוס מסייע לנהל את הזיכרון ולהבנת ההקשר מול חוויות שקרו לנו, בין היתר, מתי והיכן דברים התרחשו, ו- (3) קליפת המוח הקדם מצחית (מוכרת גם כקורטקס הפרה פרונטלי), אשר משתתפת בהערכת המצב ובוויסות התגובה הרגשית שלנו. במחקרים על PTSD נמצאו אצל חלק מהאנשים דפוסים של תגובתיות מוגברת לאיום וקשיים בתהליכי ויסות והקשר בחלקי המוח הללו.
בפשטות, תזכורת מהעבר לאירוע הטראומטי, עשויה להיחוות כסכנה ממשית בהווה.
נבחן מקרה לדוגמה: אדם שעבר תאונת דרכים קשה בעבר, שומע חריקת בלמים ברחוב. המוח שלו מגיב באופן מיידי כמי שמתכונן לסכנה ממשית: הדופק עולה, השרירים נדרכים, ולרגע הוא מרגיש שוב בתוך התאונה. התגובה מתחילה אוטומטית, לפני שמתאפשר לו לבדוק מה קורה סביבו עכשיו.
מתי מדובר ב-PTSD, ומתי כדאי לבקש עזרה?
תגובות מצוקה אחרי טראומה הן שכיחות וטבעיות, אצל רבים הן פוחתות עם הזמן באופן טבעי ללא התערבות חיצונית.
מצבים של הפרעת PTSD אינם נקבעים רק מעוצמת האירוע או מקיומו של זיכרון מכאיב. האבחנה דורשת חשיפה לאירוע העומד בתנאים קליניים מסוימים ושילוב של תסמינים שנמשכים יותר מחודש ופוגעים בתפקוד ברבדים שונים, כגון: חוויה חוזרת של האירוע, הימנעות מתזכורות, שינויים במחשבות ובמצב הרוח ודריכות מוגברת.
עם זאת חשוב להדגיש, שאין צורך לעמוד בכל תנאי האבחנה כדי להיות ראוי לעזרה. אנשים רבים חווים מצבים טראומטיים בחייהם, אשר אינם מקבילים להפרעת PTSD, אך הם בעלי השפעות משמעותיות ומתמשכות על אורחות החיים של האדם.
חוויות של קשיי שינה, ניתוק רגשי, הימנעות ממצבים או אנשים או פגיעה בקשרים ובעבודה מצדיקים בירור, גם בלי אבחנת PTSD מלאה. אין צורך לחכות חודש כדי לפנות: משך הזמן הוא חלק מהאבחון, לא תנאי לקבלת תמיכה. הערכה מקצועית נועדה להבין מה קורה ומה יכול להתאים לך, לא להכריע אם "קשה לך מספיק". כל קושי ראוי לקבל מענה הולם ומותאם.
איך טיפול עוזר כשהזיכרון לא מרפה?
בטיפול ממוקד טראומה לא מנסים למחוק את מה שקרה. אנחנו עובדים על האופן שבו הזיכרון, המשמעויות שנקשרו אליו וההימנעות מהתזכורות לאירוע, משפיעים על החיים בהווה. המחקר בתחום הטיפול בטראומה והפרעת PTSD, מצביע על שלוש גישות טיפול מבוססות, אשר מקבלות המלצה חזקה במיוחד כיעילות בטיפול במצבים אלה, ולעיתים מכונות בספרות המקצועית "תקן הזהב" לטיפול ב- PTSD.
שלוש הגישות הללו הן:
1. טיפול בחשיפה ממושכת (PE – PROLONGED EXPOSURE THERAPY).
2. טיפול בעיבוד קוגניטיבי (CPT - COGNITIVE PROCESING THERAPY).
3. טיפול בהקהיה חושית ועיבוד מחדש באמצעות תנועת עיניים (EMDR –EYE MOVMENT DESENSITIZATION AND REPROCESSING).
PE ו-CPT הן גישות טיפול השייכות למשפחת הטיפולים הקוגניטיביים התנהגותיים ו- EMDR היא גישה מובחנת בפניה עצמה בעלת מאפיינים משיקים לגישות ה- CBT. חשוב להדגיש שגישות אלה הן אינן האפשרויות היחידות לטיפול בטראומה ואין גישה אחת שמתאימה לכולם. עם זאת מחקרים בתחום מצאו כי הן בין שלוש הגישות המוכחות מחקרית הכי יעילות לטיפול במקרים אלה.
טיפול בחשיפה ממושכת - PE
בטיפול מתקרבים באופן מתוכנן ומלווה לזיכרון הטראומטי ולמצבים בטוחים שנמנעים מהם בגללו. המטרה אינה להחזיר לסכנה או להוכיח אומץ, אלא לאפשר למידה חדשה: אפשר לפגוש זיכרון ותזכורת בלי שהאירוע עצמו מתרחש שוב. העבודה כוללת התייחסות לזיכרון ותרגול מחוץ לפגישות.
טיפול בעיבוד קוגניטיבי — CPT
לפעמים הטראומה משאירה מסקנות מכאיבות כמו "זו אשמתי" או "אי אפשר לסמוך על אף אחד". ב-CPT בוחנים יחד כיצד נוצרו המסקנות האלה ומה בהן משאיר את האדם תקוע בסבל. לא מתווכחים עם הכאב ולא מכריחים לחשוב חיובי. מחפשים הבנה מדויקת וגמישה יותר של האירוע ושל משמעותו.
טיפול בהקהיה חושית ועיבוד מחדש באמצעות תנועת עיניים - EMDR
בגישה זו עובדים עם העלאה של הזיכרון הטראומטי תוך הפניית הקשב במקביל לגירוי פיזי דו צדדי (כגון תנועות עיניים או ידיים מצד לצד). השילוב בין גירוי דו צדדי שמפעיל את מנגנוני העיבוד במוח במקביל לעיבוד מילולי של הזיכרון, מסייע לעבד מחדש את החוויה ולהפחית את המצוקה הקשורה בה.
חשוב להדגיש שהעבודה הטיפולית עם טראומה יכולה להיות מאתגרת, אך ההתמודדות יעילה מאפשרת לתקן חוויות עבר וללמוד כיצד לחיות בצורה טובה יותר עם מה שקרה ולצמצם את השפעותיה על ההווה. קושי בתהליך אינו מעיד ש"לא רצית מספיק", והוא סיבה לבדוק מה דורש התאמה והאם מדובר בחלק לגיטימי בהתמודדות עם הטראומה.
מה יכול לעזור ביום יום, לצד הטיפול?
גם בין הפגישות, או בזמן שמחפשים מענה, יש פעולות קטנות שיכולות לעזור ליצור מעט יותר יציבות. הן אינן מחליפות טיפול ואינן אמורות לפתור הכול. אפשר לבחור אחת ולבדוק אם היא מתאימה לך, בלי להפוך את ההתמודדות לרשימת משימות נוספת.
1. כשהעבר מציף, לחפש עוגן בהווה
אם עולה תחושה שהאירוע קורה שוב, אפשר לנסות להשאיר את העיניים פקוחות ולהביט סביב: איפה אני נמצא עכשיו? איזה יום היום? אילו שלושה דברים אני רואה? אפשר להרגיש את מגע הכיסא בגב או להחזיק חפץ בעל מרקם מוכר. הפעולות האלה נקראות "קרקוע", שימוש בחושים כדי לעזור להתמצא בהווה. אם אין סכנה ממשית כרגע, אפשר להוסיף משפט כמו: "עולה בי זיכרון חזק. אני כאן עכשיו, ולא בתוך האירוע ההוא".
חשוב לזכור: שאם קיימת סכנה ממשית בהווה, העדיפות היא לפעול להגנה ולקבלת עזרה, לא לשכנע את עצמך שהכול בטוח.
2. למצוא מה מרגיע אותך, ולא מה "אמור" להרגיע
נשימה איטית ונוחה, מתיחות עדינות או מוזיקה שקטה עשויות להפחית מתח. אבל התמקדות בנשימה או עצימת עיניים אינן מתאימות לכולם, ולפעמים הן דווקא מגבירות מצוקה. אם זה קורה, אפשר לעצור ולנסות התבוננות בסביבה, תנועה עדינה או שיחה עם אדם קרוב. אין צורך להתעקש על תרגיל שאינו עוזר.
3. לבנות מעט יציבות, בלי לדרוש שגרה מושלמת
אפשר לבחור עוגן יומי קטן: ארוחה בשעה דומה, שעת קימה עקבית ככל האפשר או פעילות קצרה שיש בה עניין. אם חדשות ורשתות חברתיות מגבירות את הדריכות, אפשר לצמצם צפייה חוזרת בתכנים קשים, תוך שמירה על גישה למידע בטיחותי נחוץ. ביום קשה, גם עוגן אחד הוא התחלה אפשרית.
אפשר גם לחזור בהדרגה לפעילות מוכרת, כמו בישול פשוט או מפגש קצר. אין צורך לחכות להרגשה מושלמת, אבל גם לא להציף את עצמך כדי "להתגבר".
עבודה מכוונת עם זיכרון הטראומה או עם תזכורות שמעוררות מצוקה עזה כדאי לתכנן במסגרת טיפול, ולא לבצע לבד בעקבות הקריאה.
4. לא חייבים לספר הכול כדי לקבל תמיכה
לפעמים הצעד הראשון הוא לומר לאדם שסומכים עליו: "עובר עליי רגע קשה. אפשר לדבר כמה דקות?" או "אני לא רוצה לפרט עכשיו, אבל יעזור לי שלא אהיה לבד". בקשה ברורה יכולה לעזור לאחר להבין מה נחוץ לנו כרגע: הקשבה, חברה, עזרה מעשית או ליווי לפגישה. כדאי לבחור אדם שמכבד את הגבולות שלך ואינו לוחץ לשמוע מעבר למה שמתאים לך לשתף.
5. אפשר להתחיל ממה שקשה עכשיו
אם המצוקה נמשכת, מחמירה או פוגעת בשינה, בעבודה ובקשרים, כדאי לפנות להערכה מקצועית. לא צריך לנסות קודם את כל דרכי ההתמודדות העצמית. גם קושי להיעזר בהצעות האלה הוא מידע חשוב לטיפול, לא כישלון שלך.
אפשר ליצור עימי קשר דרך האתר לשיחה ולהתחיל מהיום יום: מה נעשה קשה, ממה התרחקת ואיפה היית רוצה לקבל עזרה. אין צורך להתחיל מיד בפרטים הכואבים ביותר, ואין צורך להגיע עם כל המילים או כל התשובות.
הפוסט מספק מידע כללי ואינו מחליף הערכה או טיפול אישי. במקרה של סכנה מיידית או חשש לפגיעה בעצמך או באחרים, יש לפנות מיד לשירותי החירום או לחדר מיון, ולא להמתין למענה דרך האתר. לתמיכה נפשית אפשר לפנות לער״ן בטלפון 1201, בכל שעות היממה.
